בשנת 2000 עליתי לישראל עם המשפחה שלי.
ילד בן 8, בלי שפה, בלי חברים, בלי תחושת שייכות.

בבית - קשיים כלכליים, מתחים, ריבים.
אבא עובד בשלוש עבודות כדי להחזיק את הכול, אמא עסוקה, נולד אח קטן -
ואין באמת זמן לעצור ולהקשיב.

בבית הספר זה לא היה שונה.
גזענות, אלימות, חרם.
מילים שנשארות הרבה אחרי.

גם המראה לא עזר -
ג’ינג’י, נמשים, שיניים עקומות...
לא אחד שנכנס לתבנית.

ובתוך כל זה -
תחושה קבועה של חוסר ביטחון, חוסר אמונה, וחוסר מקום.

זה לא היה רגע.
זה היה מצב.

לא היו חברים - אז מצאתי מקום אחר.

תנועה.

הייתי בורח מהבית, מבית ספר,
והולך להתאמן.

פארקור, אקרובטיקה, אומנויות לחימה...
רק לזוז. רק לא להישאר במקום.

 

שם התחיל משהו.

לאט לאט הגיעו אנשים.
חבר אחד, עוד אחד.
נוצרה קבוצה.

קהילה קטנה, שנבנתה דרך תנועה, דרך אתגרים, דרך הגוף.

בלי להבין, בניתי לעצמי מקום.














ובגיל 13 - הכול נעצר.

התקף לב.

לא דרמה גדולה, אבל מספיק כדי לעצור הכול.
בדיקות, רופא, משפט אחד:

“נולדת עם דופק לא סדיר, היה לך פרפור בלב. אם הדופק יעלה יותר מדי שוב - אתה עלול למות.”

זה לא עצר רק את הגוף.

זה עצר גם את הראש.

כי הספורט היה הכול בשבילי -
ופתאום גם זה לא בטוח.

השנה שאחרי הייתה אחרת.

פחות תנועה.
יותר פחד.

יותר ישיבה.
יותר בריחה - רק בצורה אחרת.

פלאפון, אוכל, ניתוק.
בלי כיוון. בלי אנרגיה. בלי תנועה.

ואז נכנס משהו קטן.

סרט.

“הסוד”.

לא משנה כמה הוא מדויק -
הוא פתח משהו.

רעיון אחד פשוט:

אולי יש לי השפעה על החיים שלי.

וזה הספיק.

משם התחיל חיפוש.

לא מתוך מוטיבציה.
מתוך צורך להבין.

איך אדם חושב
איך הוא מרגיש
למה הוא נתקע
ואיך הוא משתנה

זה לא היה מסודר.

הרבה ניסוי
הרבה טעויות
הרבה נפילות

ועל עצמי.

חקירה של הגוף, המוח, הרגש, האמונות וההתנהגות.

עם הזמן התחיל להתבהר משהו.

זה לא ידע.
זה לא מוטיבציה.
וזה לא עוד שיטה.

זה איך אתה עובד עם עצמך.

איך אתה חושב באמת
איך אתה מרגיש בפועל
איך אתה פועל כשלא נוח
ואיך אתה ממשיך גם כשלא מושלם

וכשזה לא מחובר -
שום דבר לא מחזיק לאורך זמן.









במקביל, תמיד משך אותי להבין איך דברים עובדים.

טכנולוגיה.
מערכות.
יצירה.

לאן העולם הולך -
ואיך אפשר לבנות משהו אמיתי שעובד לאורך זמן.

עם השנים הכול התחבר.

התנועה.
העבודה הפנימית.
ההבנה של אנשים.
והחשיבה המערכתית.

היום אני בן 34.

מאמן, יוצר, מלווה תהליכים, ובונה מערכות.

עובד עם אנשים בתנועה, בהתפתחות אישית ובעסקים.
מנהל רשת קבוצות, מלווה אנשים, ובונה תהליכים שמביאים תוצאות אמיתיות.

אבל זה לא מה שמגדיר את מה שאני עושה.

מה שמגדיר את זה - זו הגישה.

אני לא מנסה “לתקן אנשים”.

אני עובד עם אנשים שמרגישים שיש בהם יותר -
אבל זה עדיין לא בא לידי ביטוי.

ומשם אנחנו מתחילים.

להבין איפה זה לא מדויק,
ולבנות דרך שכן עובדת.

פשוטה.
פרקטית.
כזאת שאפשר באמת לחיות.

בלי להילחם כל הזמן בעצמך.
בלי להעמיס.
בלי סיבוכים מיותרים.

עם השנים, מעבר לדרך האישית,
נבנה גם ניסיון רחב בעבודה עם אנשים ומערכות.

ליוויתי ואימנתי מאות אנשים
בתנועה, בהתפתחות אישית ובעסקים

יצרתי קבוצות פעילות ורשת אימונים
ועבדתי עם מאמנים, מטפלים ונותני שירות

פיתחתי תהליכים, מסלולי לקוח ואוטומציות
שמביאות תוצאות בפועל

למידה מתמשכת לאורך השנים -
דרך קורסים, סדנאות והתנסות מעשית
אבל בעיקר דרך החיים עצמם

MaxSelf נולד מתוך זה.

לא כמותג.
לא כרעיון שיווקי.

כדרך.

חיבור בין:

תנועה
מיינד
אנשים
יצירה
ומערכות

כדי ליצור חיים שיש בהם תנועה אמיתית,
התפתחות, שגשוג ומימוש.










המטרה שלי היא להמשיך לבנות
מערכת רחבה יותר
שתעזור לאנשים לזוז, להתפתח ולממש את עצמם

בצורה פשוטה, אמיתית
וכזאת שמחזיקה לאורך זמן

אם הגעת עד כאן -
כנראה שמשהו פה דיבר אליך.
 

אתה לא חייב להבין הכול עכשיו.
אבל אולי שווה לא להתעלם מזה שוב.

ומכאן - כבר יש לך מסלולים להמשיך.